תקוני הזהר מ״ט א

« תקוני הזהר מ״ח ע״ב תקוני הזהר מ״ט ע״ב »

8 ראשית חכמה פתח ↗

וכן אמר בתקונים דף מט ע"א שהתורה היא הנותנת כח וחוזק לנשמה ורוח ונפש, זה לשונו זכאה איהו דכליל נשמתא ורוחא עם נפשא בקלא דאורייתא דאתקפון, דכל מאן דלא אתעסק באורייתא חליש נשמתיה רוחיה ונפשיה, עד כאן לשונו.

15 ראשית חכמה פתח ↗

ובריש המאמר ביאר, כי נשמה רוח נפש, משכנם הם נשמה במוח, רוח בכנפי ריאה, נפש בלב. וכן ביאר גם כן בתיקונים דף מט ע"א זה לשונו ועוד נשמתא ורוחא ונפשא דבר נש אינון תרועה תקיעה שברים, נפשא בלבא, ודא שברים, כמה דאת אמר תהלים נא, יט לב נשבר ונדכה. נשמתא במוחא, ודא תקיעה. רוחא בכנפי ריאה דנשיב על לבא, ודא תרועה וכו', עד כאן לשונו.

17 מדרש פנחס פתח ↗

מה שמתקשרים השמים בעננים ללא צורך הוא מחמת דאית עננים דמחפין על מוחא כנזכר בתיקונים והראי' דאי' בגמ' רבא ביומא דעיבא לא גזר תעניתא דכתיב סכותה בענן וכו' ופיזור העננים הוא ע"י רוח דהיינו הנענועין שאדם מנענע א"ע בשעת תפלה והנענועין הם מן הריאה שהוא בחי' רוח כנזכר כ"פ בזוהר ובתיקונים והבן זה ואח"כ אמר אם הייתי אומר דבר זה בפני כמה שנים היו העולם עובדים את השי"ת בזה כמה עתים והיו מתפזרים העננים וכעת אין איש שם על לב:

18 אור החמה על ספר הזהר פתח ↗

דאינון משתקיין שמשל הבינה כמי הנהר ונק' גדולים לב' סבות הא' להיותם ראשונים לקבלת השפע. הב' ומשתרשין על כלא דהיינו מציאות השתרשם בבינה וחכמה על כל שאר הספי: ואת כל נפש וגומר היא נשמת אדם הא' שבה כלל כל נשמות שבעולם כנודע. ארץ טילאה בינה חיה עילאה חכמה וכן כל הנשמות שמבינה הם מכח חכמה כנזכר בתיקונים ונק' חיה עילא' שהיא מקור החיים והיא נותנת חיים לכל אשר תחתיה וז"ש חיה עילאה על כולא ועל שמה נק' הנפש חיה והראיה אל היותה מחכמה ולא מעצמ' דכתיב תוצא הארץ נפש חיה דהיינו חכמ' הנק' אדם קדמאה שם מ"ה בגי' אד"ם ואמר קדמאה כי יש אדם ב' והוא ת"ת דמשיך בגווה יר' כי פי' תוצא אין הכוונה הוצאה ממש שהרי לא הוציאה חוץ לאצילות אלא דמשיך בגווה והוציאה מבחינ' אל בחינה במציאותה בעצמה. ועתה בא לתקן לשון הרומשת בחכמה ואמר דא היא חיה דרחשא לכל סטרין פי' ו' קצוות שממנה היו ונמצאו וממנה הם מאירים ומלת הרומשת בערך היות שפעה רומש מהעליונים בשרשם שבבינה אל התחתונים הם מציאותם במקומם ממש ע"י שורשם שבעצמותה וזה שאמר לעילא ותתא. אשר שרצו המים יר' שהחיה נותן שריצה למים שהיא הבינה דהיא נהר עילא' וגומר והכוונה שכל ענייניה מכח החכמה:

19 פרי עץ חיים פתח ↗

ענין ה' אלהיכם אמת שחוזר הש"ץ לאומרו. הענין, כי פסוק ויאמר, הוא כנגד נה"י, והם יצאו בסוד הבינה, פי', כי הנה הת"ת הוא אות ו', ואין בו אלא ו' ספירות והם ג' מוחין וחג"ת. אמנם אח"כ האריכה הבינה שוקיה למטה והאצילה נ"ה. וגם לפי שהבינה היא עלמא דדכורא ואית בה סיומא דנוק', נפיק מינה היסוד ואז נעשית נה"י. ובזה תבין מ"ש בתיקונים ומבינה נביאים, וזה פי' ה' בחכמה יסד ארץ, כי אחורי הת"ת נתהווה רישא דנוקבא ע"י החכמה:

19 לקוטי תורה פתח ↗

ה אך אעפ״כ ראו חכמים משום גזרה דרבה לדחות מ״ע זו בשבת והענין כי גזרה זו היתה בזמן בית שני כנודע בגמרא שרוב הגזירות והחומרות והסייגים היו בזמן בית שני דוקא והיינו מחמת שבבית שני לא היתה גאולה שלימה כי היו מלכי עובדי כוכבים מושלים עליהם כנודע וגם ארז״ל ע״פ וארצה בו ואכבד״ה חסר ה׳ בחגי סימן א׳ שה׳ דברים חסרו בבית שני בראשון ארון וכפורת ונביאים כו׳. והטעם לכל זה כי בית ראשון היה מבחי׳ ה׳ עילאה בינה כמ״ש בזהר שמות ד״ט ע״ב וע״ש במק״מ שפי׳ שגם המל׳ היתה אז במדרגת הבינה שהיא ה׳ עילאה ועמ״ש מזה סד״ה ששת ימים תאכל מצות ועיין עוד מזה במק״מ פ׳ תרומה דקמ״ג ע״א ע״פ שה״ש עלמא דחירות ע׳ זהר תצוה דקפ״ג סע״א ופ׳ אמור דצ״ב ע״ב ור״פ קרח וס״פ לך לך דצ״ה ע״ב חירות משעבוד עו״ג והיא בחי׳ עלמא דאתכסיא וע״כ היה בו הארון וכפורת שהם ג״כ מבחינה זו כמ״ש בע״ח שער הארת המוחין זו״נ פ״ח וכן הנביאים הם נו״ה דאימא דוקא וכמ״ש בשער היחודים פ״א בשם התיקונים ומבינה נביאים ואינון נו״ה כו׳ אבל בית שני חסר בחי׳ ה׳ עילאה ולא היה בו גילוי הה׳ דברים שהם מבחי׳ ה׳ עילאה מפני שהי׳ מבחי׳ ה׳ תתאה ולכן לא היה בו חירות כו׳ ולכן גזרו בו חכמים כמה גזרות וסייגים שלא תהיה יניקת החיצונים משא״כ בבית ראשון בבחי׳ עלמא דאתכסייא אין שם שליטה וממשלה לס״א כלל ומפני זה גזרו גם גזרה זו בבית שני לדחות מ״ע של תורה שלפי שחסר בו בחי׳ ה׳ עילאה דבינה אזי אין מקום מוכן לגילוי והתלבשות עונג עליון דחו״ב דא״א שלמעלה מז״ת הנמשך ע״י השופר שאינו שורה ומתלבש אלא בבינה דאצי׳ כנ״ל שהוא בחי׳ הכלי לגילוי תענוג זה וכמש״ל באריכות ולכן בשבת שבלא״ה נמשך בחי׳ הארת התענוג מז״ת פטור משופר כי תענוג העליון מזה דהיינו מחו״ב דא״א הנמשך ע״י השופר לא הי׳ נמשך כ״כ בזמן בית שני. אכן זהו במדינה אבל במקדש עצמו היו תוקעין דכתיב וזה שער השמים ופסוק זה נאמר על בהמ״ק בפרט שנק׳ שער השמים פי׳ כמו השער שהוא מקום פתוח לכניסה ויציאה ובו עצמו היה יכול להיות גילוי בחי׳ בינה דאצילות וברבות בשה״ש ס״פ כמגדל דוד פי׳ מכון לשבתך מכוון נגד שבתך זה בהמ״ק שלמעלה ולכן היו תוקעין בו גם בשבת אבל להמשיך גילוי בחי׳ בינה בכל הגבולין מבהמ״ק זה לא היה יכולת כ״כ בבית שני כמו בבית ראשון שעיקר יסודתו ושרשו היה בבחינת בינה דהיינו להמשיך בחי׳ בינה בכל הגבולין אבל בית שני לא היה יכולת להמשיך בינה אלא לגבי עצמו שהוא שער השמים ולא בכל הגבול ין. ועיין בסש״ב פנ״ג ההפרש בין בית ראשון לבית שני שבבית ראשון היה נמשך ומאיר מבחי׳ האור המקננן ומאיר בעולם הבריאה שהוא מבחי׳ בינה דאצילות משא״כ בבית שני כו׳ ע״ש וכמ״ש במ״א בד״ה ביאור למ״ש בסש״ב פנ״ב נ״ג ועמ״ש סד״ה את שבתותי תשמרו גבי ומקדשי תיראו ועוד יובן זה ע״פ מ״ש במ״א ע״פ ועתה יגדל נא כח אד׳ כח היינו המילוי של שם הוי׳ כמ״ש בפע״ח גבי כוונת אישר״מ וענין המלוי הוא להיות ההמשכה וההשפעה משם הוי״ה למטה זהו ע״י המלוי. והרי פי׳ כח כפשוטו היניו הכח שבהעלם שלמעלה מהגילוי. והוא בחי׳ סוכ״ע. והיינו שכדי להיות בחי׳ התפשטות והמשכה למטה זהו ע״י כח יותר עליון כמו וידבר שלשת אלפים משל דגבי שלמה כמ״ש בד״ה לך לך. ולכן נקרא המלוי בשם כח. ועד״ז יובן כאן שכדי להיות ההתפשטות וההמשכה דבחי׳ בינה מבהמ״ק בכל הגבולין זהו דוקא ע״י בית ראשון ה׳ עילאה כו׳ משא״כ בבית שני אף שבו עצמו היה יכול להיות גילוי בחי׳ בינה אבל להמשיך ממנו בכל הגבולין בחינה זו זה צ״ל ע״י בחי׳ גבוה יותר שלמעלה מהשתלשלות ועיין בסש״ב שם גבי ובבית שני כו׳ כדרך ההשתלשלות כו׳ ועוד דוגמא לזה ממ״ש במ״א גבי ענין ברכת הזימון שבשביל ההמשכה להתחלקות לרבים צריך לעשות תחלה בחי׳ בריכה כו׳ כי כדי להשפיע לרבים צריך שיבוא האור בהארה גדולה כו׳ ע״ש. ועד״ז יובן כאן ההפרש בין בית ראשון לבית שני לענין הגבולין כו׳ וד״ל וכל זה הוא בשופר אבל בלולב בזמן בהמ״ק היו נוטלין גם בגבולין ביום ראשון של חג שחל בשבת והענין כי לולב אותיות לו לב שהוא ענין המשכה מו״ק דז״א אל הלב הוא כתר דנוק׳ שמתחיל מחזה דז״א כמו עד״מ בגשמיות מקור התהוות הדבור הוא מן החזה שממנו יוצא הבל הלב דרך הקנה ונעשה קול ומתחלק אח״כ בביטוי ה׳ מוצאות הפה להיות כ״ב אותיות אחה״ע מן הגרון כו׳ וכך הוא למעלה שבחי׳ דבור העליון הנק׳ בחי׳ נוק׳ התחלת התהוותו הוא מחזה דז״א שהוא גילוי מדות עליונות דאצילות שבהם מקור הדבור ונקרא בשם כתר דנוק׳ וד״ל.

22 קידושין פתח ↗

״אֱמֹר לַחׇכְמָה אֲחֹתִי אָתְּ וְגוֹ׳״ וְאוֹמֵר: ״קׇשְׁרֵם עַל אֶצְבְּעֹתֶיךָ כׇּתְבֵם עַל לוּחַ לִבֶּךָ״, וְאוֹמֵר: ״כְּחִצִּים בְּיַד גִּבּוֹר כֵּן בְּנֵי הַנְּעוּרִים״, וְאוֹמֵר: ״חִצֵּי גִבּוֹר שְׁנוּנִים״, וְאוֹמֵר: ״חִצֶּיךָ שְׁנוּנִים עַמִּים תַּחְתֶּיךָ יִפְּלוּ״, וְאוֹמֵר: ״אַשְׁרֵי הַגֶּבֶר אֲשֶׁר מִלֵּא אֶת אַשְׁפָּתוֹ מֵהֶם לֹא יֵבֹשׁוּ כִּי יְדַבְּרוּ אֶת אוֹיְבִים בַּשָּׁעַר״. מַאי ״אֶת אוֹיְבִים בַּשָּׁעַר״? אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא: אֲפִילּוּ הָאָב וּבְנוֹ, הָרַב וְתַלְמִידוֹ שֶׁעוֹסְקִין בַּתּוֹרָה בַּשָּׁעַר אֶחָד – נַעֲשִׂים אוֹיְבִים זֶה אֶת זֶה. וְאֵינָם זָזִים מִשָּׁם עַד שֶׁנַּעֲשִׂים אוֹהֲבִים זֶה אֶת זֶה שֶׁנֶּאֱמַר: ״אֶת וָהֵב בְּסוּפָה״, אַל תִּקְרֵי ״בְּסוּפָה״ אֶלָּא ״בְּסוֹפָהּ״. תָּנוּ רַבָּנַן: ״וְשַׂמְתֶּם״ – סַם תָּם, נִמְשְׁלָה תּוֹרָה כְּסַם חַיִּים. מָשָׁל לְאָדָם שֶׁהִכָּה אֶת בְּנוֹ מַכָּה גְּדוֹלָה וְהִנִּיחַ לוֹ רְטִיָּה עַל מַכָּתוֹ, וְאָמַר לוֹ: בְּנִי, כׇּל זְמַן שֶׁהָרְטִיָּה זוֹ עַל מַכָּתְךָ אֱכוֹל מַה שֶּׁהֲנָאָתֶךָ, וּשְׁתֵה מַה שֶּׁהֲנָאָתֶךָ, וּרְחוֹץ בֵּין בְּחַמִּין בֵּין בְּצוֹנֵן וְאֵין אַתָּה מִתְיָירֵא. וְאִם אַתָּה מַעֲבִירָהּ הֲרֵי הִיא מַעֲלָה נוֹמֵי. כָּךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אָמַר לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל: בָּנַי, בָּרָאתִי יֵצֶר הָרָע וּבָרָאתִי לוֹ תּוֹרָה תַּבְלִין. וְאִם אַתֶּם עוֹסְקִים בַּתּוֹרָה – אֵין אַתֶּם נִמְסָרִים בְּיָדוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״הֲלוֹא אִם תֵּיטִיב שְׂאֵת״, וְאִם אֵין אַתֶּם עוֹסְקִין בַּתּוֹרָה – אַתֶּם נִמְסָרִים בְּיָדוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ״, וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁכׇּל מַשָּׂאוֹ וּמַתָּנוֹ בְּךָ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְאֵלֶיךָ תְּשׁוּקָתוֹ״. וְאִם אַתָּה רוֹצֶה אַתָּה מוֹשֵׁל בּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְאַתָּה תִּמְשׇׁל בּוֹ״. תָּנוּ רַבָּנַן: קָשֶׁה יֵצֶר הָרָע, שֶׁאֲפִילּוּ יוֹצְרוֹ קְרָאוֹ רַע, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו״. אָמַר רַב יִצְחָק: יִצְרוֹ שֶׁל אָדָם מִתְחַדֵּשׁ עָלָיו בְּכׇל יוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״רַק רַע כׇּל הַיּוֹם״. וְאָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לֵוִי: יִצְרוֹ שֶׁל אָדָם מִתְגַּבֵּר עָלָיו בְּכׇל יוֹם וּמְבַקֵּשׁ הֲמִיתוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״צוֹפֶה רָשָׁע לַצַּדִּיק וּמְבַקֵּשׁ לַהֲמִיתוֹ״, וְאִלְמָלֵא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עוֹזְרוֹ אֵין יָכוֹל לוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אֱלֹהִים לֹא יַעַזְבֶנּוּ בְיָדוֹ״. תָּנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: בְּנִי אִם פָּגַע בְּךָ מְנֻוּוֹל זֶה – מׇשְׁכֵהוּ לְבֵית הַמִּדְרָשׁ. אִם אֶבֶן הוּא – נִימּוֹחַ, וְאִם בַּרְזֶל הוּא – מִתְפּוֹצֵץ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״הֲלוֹא כֹה דְבָרִי כָּאֵשׁ נְאֻם ה׳ וּכְפַטִּישׁ יְפֹצֵץ סָלַע״. אִם אֶבֶן הוּא – נִימּוֹחַ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״הוֹי כׇּל צָמֵא לְכוּ לַמַּיִם״ וְאוֹמֵר: ״אֲבָנִים שָׁחֲקוּ מַיִם״. לְהַשִּׂיאוֹ אִשָּׁה. מְנָלַן? דִּכְתִיב: ״קְחוּ נָשִׁים וְהוֹלִידוּ בָּנִים וּבָנוֹת וּקְחוּ לִבְנֵיכֶם נָשִׁים וְאֶת בְּנוֹתֵיכֶם תְּנוּ לַאֲנָשִׁים״. בִּשְׁלָמָא בְּנוֹ – בְּיָדוֹ, אֶלָּא בִּתּוֹ – בְּיָדוֹ הִיא? הָכִי קָאָמַר לְהוּ: נִיתֵּן לַהּ מִידֵּי וְנַלְבְּשַׁיהּ וּנְכַסְּיַיהּ כִּי הֵיכִי דִּלְקִפְצוּ עֲלַהּ אִינָשֵׁי. לְלַמְּדוֹ אוּמָּנוּת. מְנָלַן? אָמַר חִזְקִיָּה: דְּאָמַר קְרָא: ״רְאֵה חַיִּים עִם אִשָּׁה אֲשֶׁר אָהַבְתָּ״. אִם ״אִשָּׁה״ מַמָּשׁ הִיא: כְּשֵׁם שֶׁחַיָּיב לְהַשִּׂיאוֹ אִשָּׁה – כָּךְ חַיָּיב לְלַמְּדוֹ אוּמָּנוּת. אִם תּוֹרָה הִיא: כְּשֵׁם שֶׁחַיָּיב לְלַמְּדוֹ תּוֹרָה – כָּךְ חַיָּיב לְלַמְּדוֹ אוּמָּנוּת. וְיֵשׁ אוֹמְרִים אַף לַהֲשִׁיטוֹ בַּנָּהָר. מַאי טַעְמָא? חַיּוּתֵיהּ הוּא. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: כֹּל שֶׁאֵינוֹ מְלַמְּדוֹ אוּמָּנוּת – מְלַמְּדוֹ לִיסְטוּת. לִיסְטוּת סָלְקָא דַּעְתָּךְ! אֶלָּא, כְּאִילּוּ מְלַמְּדוֹ לִיסְטוּת. מַאי בֵּינַיְיהוּ? אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ דְּאַגְמְרֵיהּ עִיסְקָא. כׇּל מִצְוֹת הָאָב עַל הַבֵּן וְכוּ׳. מַאי כׇּל מִצְוֹת הָאָב עַל הַבֵּן? אִילֵּימָא כֹּל מִצְוָתָא דְּמִיחַיַּיב אַבָּא לְמִיעְבַּד לִבְרֵיהּ נָשִׁים חַיָּיבוֹת – וְהָתַנְיָא: הָאָב חַיָּיב בִּבְנוֹ לְמוּלוֹ וְלִפְדוֹתוֹ. אָבִיו – אֵין, אִמּוֹ – לֹא! אָמַר רַב יְהוּדָה, הָכִי קָאָמַר: כׇּל מִצְוֹת הָאָב הַמּוּטָּלֹת עַל הַבֵּן לַעֲשׂוֹת לְאָבִיו, אֶחָד אֲנָשִׁים וְאֶחָד נָשִׁים חַיָּיבִין. תְּנֵינָא לְהָא דְּתָנוּ רַבָּנַן: ״אִישׁ״ – אֵין לִי אֶלָּא אִישׁ, אִשָּׁה מִנַּיִן? כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר ״תִּירָאוּ״ – הֲרֵי כָּאן שְׁנַיִם. אִם כֵּן מָה תַּלְמוּד לוֹמַר ״אִישׁ״? – אִישׁ סִיפֵּק בְּיָדוֹ לַעֲשׂוֹת, אִשָּׁה אֵין סִיפֵּק בְּיָדָהּ לַעֲשׂוֹת, מִפְּנֵי שֶׁרְשׁוּת אֲחֵרִים עָלֶיהָ. אָמַר רַב אִידִי בַּר אָבִין אָמַר רַב: נִתְגָּרְשָׁה, שְׁנֵיהֶם שָׁוִים. תָּנוּ רַבָּנַן: נֶאֱמַר: ״כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ״, וְנֶאֱמַר: ״כַּבֵּד אֶת ה׳ מֵהוֹנֶךָ״, הִשְׁוָה הַכָּתוּב כִּבּוּד אָב וָאֵם לִכְבוֹד הַמָּקוֹם. נֶאֱמַר: ״אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ״, וְנֶאֱמַר: ״אֶת ה׳ אֱלֹהֶיךָ תִּירָא וְאֹתוֹ תַעֲבֹד״, הִשְׁוָה הַכָּתוּב מוֹרָאַת אָב וָאֵם לְמוֹרָאַת הַמָּקוֹם. נֶאֱמַר: ״מְקַלֵּל אָבִיו וְאִמּוֹ מוֹת יוּמָת״, וְנֶאֱמַר: ״אִישׁ אִישׁ כִּי יְקַלֵּל אֱלֹהָיו וְנָשָׂא חֶטְאוֹ״, הִשְׁוָה הַכָּתוּב בִּרְכַּת אָב וָאֵם לְבִרְכַּת הַמָּקוֹם. אֲבָל בְּהַכָּאָה וַדַּאי אִי אֶפְשָׁר. וְכֵן בְּדִין, שֶׁשְּׁלָשְׁתָּן שׁוּתָּפִין בּוֹ. תָּנוּ רַבָּנַן: שְׁלֹשָׁה שׁוּתָּפִין הֵן בָּאָדָם: הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְאָבִיו, וְאִמּוֹ. בִּזְמַן שֶׁאָדָם מְכַבֵּד אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: מַעֲלֶה אֲנִי עֲלֵיהֶם כְּאִילּוּ דַּרְתִּי בֵּינֵיהֶם, וְכִבְּדוּנִי. תַּנְיָא רַבִּי אוֹמֵר: גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי מִי שֶׁאָמַר וְהָיָה הָעוֹלָם שֶׁבֵּן מְכַבֵּד אֶת אִמּוֹ יוֹתֵר מֵאָבִיו, מִפְּנֵי

1 כרומחא לעורר עלייהו קול תרועת מלחמה. ודא שופ״ר הול״ך.

2 פסק דא שברים דעביד לון פסקות וקטרין נ״א וקרטין או וקרעין ודא מכת חרב והרג ואבדן.

3 מקף תרועה דא חנק. ודא איהו הולך וחזק מאד. מאד דא מות דאתתקף עלייהו כגוונא דמתן תורה.

4 ועוד אזל״א גרי״ש שכינתא אמרת לקב״ה גרש האמה הזאת ואת בנה. אלין ערב רב דגרשוני מהסתפח בנחלת יי׳ גרש לון מן עלמא דין ומעלמא דאתי דלא יהא לון חולקא עם ישראל.

5 שופ״ר הול״ך רבי״ע שני גרישין שלשל״ת.

6 בההוא זמנא נטיל קב״ה רומ״ח. דאיהי רמ״ח תיבין דאית בק״ש ושית תיבין דיחודא. ובה וידקר את שניהם דכר ונוקבא דא סמאל ונחש. ורבי״ע דיוקנא דומיא דרומ״ח.

7 שנ״י גרישין תּריך לון קב״ה מן שמיא וארעא. בההוא זמנא שקר הסוס לתשוע׳ כו׳ דקב״ה רדיף אבתרייהו ונטיל לון בשלשל״ת על צואריהון ולבתר קטיל לון ברומחא דאיהו רבי״ע.

8 בקדמיתא תריך לון. ולבתר דרדיף אבתרייהו. תפיס לון. ולבתר קטיל לון.

9 ורביע ושנ״י גרישי״ן ושלשל״ת אינון תקיעה שברים תרועה.

10 שברים שבר תשבר מצבותיהם אלין דאתמר בהון ויבאו בני האלקים להתיצב על יי׳ בדינא על ישראל ושכינתא דאתמר ביה ויבא גם השטן בתוכם. דא סמאל דאתא לקטרג על בנוי דישראל ולדון לשכינתא וכיון דהוא בעי דינא על שכינתא ובנוי כאלו קיימין עליה.

11 תרועה בה תרועם בשבט ברזל.

12 תקיעה והוקע אותם ליי׳ נגד השמש. ושופר איהו קלא מניה נפיק קלא בתקיעה שברים תרועה.

13 תקיעה מן מוחא. שברים מלבא כד״א לב נשבר ונדכה וגו׳ דא איהו זבחי אלקים רוח נשברה. קלא בתרועה מכנפי ריאה וכלהו אתכלילו בקנה וריאה ואתעבידו קול. ובפומא דבור

14 ועוד נשמת׳ ורוחא ונפשא דבר נש אינון תקיעה תרועה שברים.

15 נפשא בלבא ודא שברים כד״א לב נשבר ונדכה.

16 נשמתא במוחא ודא תקיעה.

17 רוחא בכנפי ריאה דנשיב על לבא דאיהו נור דליק ואם לאו הוה דליק כל גופא. ורזא דמלה כנפי יונה נחפה בכסף וגו׳. ורוחא כליל מאשא ומיא ובגין דא איהו תרועה.

18 ועליה אתמר אשרי העם יודעי תרועה. בגין דנשמתא איהי נשמת חיים בינה דנטלה מחכמה נפש מלכות תבונה. רוח תפארת ואיהו דעת כליל תרוייהו. עליה אתמר ובדעת חדרים ימלאו.

19 *ומבינה נביאים ואינון נצח והוד. וממלכות כתובים ואינון חסד וגבורה. תפארת תורה כליל כלהו.

20 וכלא על עמוד׳ חד קיימא. ודא צדיק יסוד עולם.

21 כבד וטחול דא ס״מ ונח״ש. כבד אשא סומקא מרה אשא ירוקא. טחול אשא אוכמא. יותרת כלילא דכלהו. כבד וטחול סמא״ל ונח״ש. כבד אל אחר. מרה סם מות דיליה. טחול נח״ש נוקבא דיליה. חלב טמא. ומרה איהו חרבא דמלאך המות כד״א ואחריתה מרה כלענה חדה כחרב פיות.

22 ובאוריתא דאיהי סם חיים ואי נשמתא טמא אתעברא מן עלמא. כבד וטחול דא סמאל ונחש דאינהו אל אחר.

23 וכבד דהוא אל אחר בתרועה דאיהו רוחא מתעברא מן עלמא.

24 טחול דהוא נחש בשברים דאיהו נפש מתעברא מן עלמ׳

25 מרה דהוא סם המות בתקיעה מתעברא מן עלמא.

26 זכאה איהו דכליל נשמתא ורוחא עם נפשא בקלא דאורייתא דבאורייתא אתתקפון. דכל מאן דלא אתעסק באורית׳ חליש נשמתיה רוחיה ונפשיה עילא ותתא.

27 ויותרת הכבד איהו זונה. שיורין איהו לכל אלקים אחרים מתתקפא. ואמאי אתקריאת יותרת הכבד. אלא בתר דעביד נאופא עם כלהו יהיבת שיורין לבעלה. ועלה אתמר כי בעד אשה זונה עד ככר לחם דאיהי אתחממת מכבד

28 וטחול

19 עץ חיים פתח ↗

מ"ק ענין ג' מציאות בזו"ן שהם עיבור ויניקה ומוחין ואע"פ שכבר ביארנו באורך אצלינו בתחילה היו ג' כלולין בג' והם מציאות חג"ת דז"א שהיו מתגלין לבד והוא ו' שבתוך הה' באהי"ה דתפילין שהוא כמנין כ"א אזכרות שבהם מפני שאין מתגלין רק חג"ת וכ"א מהם כלול מז"ק שהם זו"ן הרי כ"א כמנין אהי"ה כי שם אהי"ה מורה עיבור דהיינו אנא זמין למהוי כנזכר בזוהר. אח"כ זמן היניקה ואז יצא ז"א למקומו כולל ו"ק באורך והוא ו' דהי"ה והיא גדולה כי בהיותו תוך ה' דבינה היה ו' זעירא ועתה ו' זו ראשה עב כי שם המל' עמו ואחר הראש מתפשט הוא"ו בדקות והטעם שהאשה עולה עמו ואינה יורדת עו הנה אע"פ שהוא עתה בסוד הו"ק עכ"ז יש לו י"ס רק שהמוחין של הקטן אינם בסוד חב"ד רק מחג"ת לבד כי מחג"ת נעשין לו ג"ר וג' אמצעית ומנה"י נעשין לו ג"ת וכשנגדל שהוא אחר ט' שנים ויום אחד אז יש לו ג"ר מחב"ד ולא מחג"ת כבתחילה ובאים לו נה"י מבינה ואז יש בו כח להוליד אך עדיין אינו חייב במצות אבל כשהוא בן י"ג שנים ויום אחד שאז מושפעין בו חו"ב חו"ג שהם ד' מקיפין מלובשין בבינה ואח"כ נכנסין בראשו ואז חייב במצות ומניח תפילין כמ"ש בע"ה. אח"כ בעיבור הב' כדי לעשות מוחין אז נעשה ראש אל ו' והם חו"ב ותרין עטרין ומתלבשין בנה"י דתבונ' ונעשין ג' לבד ואח"כ נכנסין בז"א בחג"ת שלו מן הו"ק שבו של ו' ראשונה של זמן היניקה וחוזרין חג"ת להיות חב"ד ובהם נכנסין ד' מוחין עם נה"י דבינה בתוכן. וז"ס בזוהר פרשת אחרי מות דס"ה כי שם אלהים שירותא חד מז"א ופי' כי הגבורה הנקרא אלהים חזרה להיות בינה שהוא המוח הב' דרישא דז"א ומנה"י הראשונים של זמן היניקה נעשה לו ג' אמצעית ועתה חסרים לו נה"י דז"א וצריך שיבאו מחדש וז"ס בזוהר בראשית כי הנטיעות היו כרני חגבים ושתלם. והביאור כי נה"י דאמא אשר הלבישו לד' מוחין ונכנסו בגו חב"ד דז"א משם ירדו אותן הנה"י דבינה עד נה"י של ז"א שנעשו חג"ת כנ"ל ומשם האירו והוציאו נה"י חדשים לצורך ז"א. וז"ש בזהר כי ירכין לבר מגופא כי גוף הז"א לא היה רק ו"ק ונסתיימו בג"ר והג' אמצעית אמנם ג"ת הם לבר מגופא שהם ו"ק הת"ת כי לא יצאו רק מנה"י דאמא. וביאור הענין כי הנה נה"י דאי' בג"ר דז"א יש ג' בחי' בכל אחד מהם כיצד קו ימין נכנס מוח חכמה ונתלבש בנצח דבינה ושניהן נתלבשו בחסד דז"א של ו"ק דז"א, ואז משלשתן נעשה מוח ימין דז"א הנקרא חכמה, והנה המוח הפנימי הנקרא חכמה האיר בחסד דז"א וחסד דז"א מאיר בנצח הבינה ואז ירד הנצח דבינה בכח אותה הארה שקבלה כנ"ל וירד בנצח דז"א אשר חזר להיות חסד כנ"ל, ואז משם האיר נצח דבינה והוציא נצח חדש לצורך ז"א וכן כנגדו עד"ז בקו השמאלי ונעשה הוד לצורך ז"א. וז"ס הנזכר בתיקונים ומבינה נביאים כי נ"ה דז"א הנקרא נביאים נעשו מבינה עצמה חדשים ממש וכן עד"ז בקו האמצעי ונעשה יסוד נמצא כי בנה"י אלו החדשים יש שם ט' בחינת שהם ג' בחינת בכל אחד משלשתן כי בנצח ירדה שם הארת מוח דחכמה והארת חסד ז"א שחזר להיות חכמה כנודע והארת נצח דבינה עצמה וכעד"ז ג' בחינת בהוד וכן ביסוד. ואמנם דע כי כאן בזה היסוד שנעשה מחדש יש בו בחי' ו"ק ו' זעירא, והטעם לפי שהאיר בו ת"ת דז"א שהוא כולל ו"ק כנודע. וזהו מ"ש בזוהר דיסוד חד קרטיפא כלול שי"ת ומכח שית אלו שביסוד נעשה שיעור קומת המלכות ולכן נקרא אספקלריא דלית לה מגרמה כלום כי היא היתה תחלה נקודה נעלמת בת"ת ואחר כך ממציאות ת"ת ובחינת שלו נתק שיעור קומתה:

« תקוני הזהר מ״ח ע״ב תקוני הזהר מ״ט ע״ב »